הזכות לחופשה שנתית

כל עובד זכאי לחופשה שנתית בהתאם לוותק שצבר ובהתאם להיקף משרתו.

לא ניתן לוותר על הזכות לצבירה, ניצול או פדיון ימי חופשה; זכות זו מוגנת מבחינה חוקית.

​

צבירת ימי חופשה

מספר ימי החופשה נקבע לפי הוותק במקום העבודה. לדוגמה, בשנה הראשונה מתקבלים 5 ימי חופשה, ובהדרגה, עד שמתקבל מספר מקסימלי של 10 ימים מהשנה ה-20 ואילך.

לעובדים במשרה חלקית קיימים קריטריונים מחושבים:

אם העובד עבד לפחות 200 ימים בשנה, הוא זכאי למלא את ימי החופשה על פי החוק.

אם עבד פחות מ-200 (או 240, בהתאם להיקף שונה של עבודה בשנה חלקית), מספר ימי החופשה מחושב באופן יחסי לפי נוסחאות קבועות.

במקרה שבו העובד עבד מיום אחד ועד 75 ימים, הוא אינו זכאי לימי חופשה על פי הטבלה, אלא זכאי ל"תמורת חופשה" בגובה 4% משכר העבודה.

תשלום או פדיון חופשה

כאשר יחסי העבודה מסתיימים, העובד זכאי לפדיון חופשה – תשלום בגין היתרה של ימי החופשה שנצברו אך לא נוצלו במהלך העבודה.

פדיון חופשה מחושב בהתאם לשכר העבודה הרגיל שהעובד היה מקבל אם יצא לחופשה ביום בו חדל לעבוד.

במקרים בהם העובד דורש חופשה והעובד צובר יתרת חופשה שלילית (כלומר, לקח חופשה מעבר למה שנצבר), המעסיק אינו רשאי לדרוש את ימי החופשה שנלקחו ביתר, והעובד זכאי לשכר עבודה מלא עבור אותם ימים.

 

חישוב דמי חופשה

דמי חופשה מחושבים לפי השכר היומי הממוצע של העובד, כאשר נוסחאות החישוב מבוססות על סך השכר ברבע השנה שקדמה לחופשה (או רבע השנה המלאה, במקרה של חודשי עבודה חלקיים).

במקרה שבו העובד עבד פחות מ-75 ימים רצופים, דמי החופשה שווים ל-4% מהסך הכולל של השכר.

 

מועד ומתן החופשה

החוק קובע כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה בה היא נצברת או במהלך השנה שלאחריה, כאשר קביעת מועדי החופשה מוטלת בסמכות המעסיק ובהתאמה לתיאום עם העובד.

המעסיק יכול לקבוע חופשה מרוכזת, אך חייב לתת לעובד התראה מראש ולהשאיר לפחות 7 ימי חופשה רציפים, כך שהעובד יכול ליהנות מחופשה משפחתית.

 

התיישנות תביעות

לעובד יש זכות להגיש תביעה בגין ימי חופשה שלא נוצלו או לתשלום פדיון חופשה.

תקופת ההתיישנות לתביעות בגין חופשה, דמי חופשה ופדיון חופשה היא של 3 שנים, ובמקרים של חופשה שנתית מוגדלת (מנבוע מהסכמים קיבוציים או חוזה), תקופת ההתיישנות היא 7 שנים.

​​